5 לפברואר 2021
שירת הפלדנקרייז של מיכל ברלצקי-דייט עם מיכל
מיכל כהן-אלדן, 2021-02-05 - 10:00:00

ילדה טובה ירושלים שמשחר ילדותה עסקה בתנועה והפכה לרקדנית. פציעה שחוותה שיבשה לה לרגע את חלומות הריקוד. הפלדנקרייז שהפציע כמו נס בהמלצת אמה, ריפא אותה והפך אותה לשגרירת השיטה.
את התורה היא מפיצה עם תשוקה רבה ומכשירה מורים לפלדנקרייז בישראל ובאיטליה. בשיעורים הקבוצתיים איתה בזום משתתפים תלמידים מברלין, תל אביב וכרכור והם חווייה של החלמה וריפוי.
משה פלדנקרייז ודאי מתמוגג מאושר ממשיכת דרכו.

בשנים האחרונות הייתה שותפה לפרויקטים ייחודיים כגון "פלדנקרייז ומתימטיקה" וטיפלה במשך עשור בהצלחה רבה בהלומי קרב באמצעות השיטה. בנוסף לפלדנקרייז, מיכל היא זמרת שלא מפסיקה לשיר. "לפני כעשור, עברתי יחד עם בן זוגי דאז לכרכור מירושלים, חיפשנו חיים יותר קהילתיים. אחרי שנתיים נפרדנו. אבל אני נשארתי כאן ומצאתי את הקהילה שלי. וגם את הקול שלי".
כך מספרת מיכל ברלצקי מורה לשיטת פלדנקרייז לשכלול היכולת וזמרת. 
 
כל הזכויות שמורות

שיעורים בירושלים - צילום עצמי

מיכל ברלצקי - מורה לשיטת פלדנקרייז לשכלול היכולת וזמרת.
מתגוררת בעשור האחרון בכרכור, חיה ונושמת פלדנקרייז. ילידת ירושלים.

"מילדות הייתי רקדנית. לשיעור הריקוד הראשון שלי הגעתי בגיל 6. ואני זוכרת אותו עד היום.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני אוהבת לנוע ולהתבונן באנשים אחרים נעים. הייתי עוקבת אחרי תנועה של אנשים ברחוב, באוטובוס. כשאני מתנועעת אני מרגישה הכי נוכחת ומחוברת לחיים ולרגע הנוכחי. כשהגעתי ללימודי פלדנקרייז הרגשתי כאילו מישהו יצר את המקצוע הזה במיוחד בשבילי. שאוכל לעשות מה שהכי מעניין ומסקרן אותי, כמקצוע.
ילדה טובה ירושלים, רקדנית מוכשרת, הכירה לראשונה את שיטת פלדנקרייז בעקבות פציעה בדיוק כמו ד"ר משה פלדנקרייז בכבודו ובעצמו ממציא השיטה. היא מספרת:
"נולדתי בירושלים ושם גרתי רוב חיי - זוכרת את עצמי על הבמה, רוקדת ושרה. בגיל 17, אחרי אינספור שעות אימון בסטודיו שיעורים, חזרות והופעות, כבר הייתי בבעיה - שחיקה חמורה בסחוסים של הברכיים. הרופא שטיפל אז בכל הרקדנים והספורטאים בירושלים אמר לי – "את חייבת להפסיק לרקוד. אם לא, תצטרכי ניתוח."
זה כמובן לא בא בחשבון.
 
כך הכרתי לראשונה את שיטת פלדנקרייז. אמא שלי שהייתה אז כבר תלמידה די ותיקה בשיטה, לקחה אותי לשיעור פרטי אצל המורה שלה, דבורית שרייבר, שהייתה גם היא רקדנית בלהקת "בת דור" בעברה. היא פשוט הצילה אותי. לא הבנתי מה אנחנו עושות בכלל, אבל זה היה נעים מאוד בגוף. למדתי ממנה בלי מילים, רק דרך תחושה ותנועה. מיותר לציין שחזרתי לרקוד בלי שום בעיה והכאבים נעלמו לחלוטין. רק לימים, במסגרת לימודי התואר הראשון באקדמיה למוסיקה ומחול, שם פגשתי את המורה שלי ד"ר אילת אלמגור, התחלתי להבין מה בעצם קרה שם. למדתי גם שד"ר משה פלדנקרייז עצמו גילה את השיטה שלו בעקבות פציעה בברכו ממנה הוא שיקם את עצמו בדרך של ניסוי וחקירה אישית."
 
מה הייחוד של השיטה?
שיטת פלדנקרייז מלמדת אותנו להיות נוכחים ברגע. לפגוש את עצמינו דרך התנועה בדיוק במקום שבו אנחנו נמצאים, לא איפה שאנחנו חושבים שאנחנו אמורים להיות. ללא שיפוטיות והשוואות וללא ניסיון להכריח את הגוף לעשות מה שלא נעים לו. ברכות ובהקשבה אנו מובילים את עצמינו (בעזרת המורה)במינימום מאמץ, לתנועה היעילה והמתאימה ביותר לנו. וכך נפתחת בפנינו דלת לעוד ועוד אפשרויות. והרבה אפשרויות משמעותן - חופש. בתנועה ובמחשבה. רבים אינם יודעים שפלדנקרייז קרא לשיעורים בשיטתו - שיעורי "מודעות באמצעות תנועה" כלומר - התנועה היא כלי למודעות. בנוסף, בדרך זו השיטה עוזרת לאנשים לשפר את התנועה והיציבה, להפטר מכאבים בשלד ובשרירים, שרירים שנתפסים באופן כרוני או נקודתי, או שתנועתם מוגבלת מסיבות שונות - תאונה, מגבלה פיזית מולדת, בעיות נוירולוגיות, ילדים עם קשיי התפתחות. אני עובדת הרבה עם תינוקות וילדים שנתקלים בקשיי התפתחות המתבטאים בקושי בתנועה. משה פלדנקרייז התעמק מאוד בלמידה האנושית וידע איך ליצור עבור האדם שאיתו עבד את התנאים הטובים ביותר להתפתחות, שינוי הרגלים ולמידה.
בשנים האחרונות לקחה מיכל חלק ואף ריכזה פרויקט ייחודי בו לימדו בבתי ספר שיעורי "פלדנקרייז ומתמטיקה". פלדנקרייז ומתמטיקה? מה המשותף ביניהם, ספרי על הפרויקט וגם על הקשר הזכרוני לפרויקט.
 
פרופ’ דורית אהרונוב, פרופ’ למתמטיקה המלמדת מיחשוב קוונטי באוניברסיטה העברית בירושלים, למדה יחד איתי בקורס מורים לפלדנקרייז, עם המורות הנפלאות שלנו ד"ר אילת אלמגור וענת קריבין. בהיותה חוקרת בעלת שם עולמי בתחומה, גילתה שהתירגול בשיטה עוזר לה במחקר ובחשיבה והחלה ללמד יחד עם ד"ר אילת אלמגור (המכשירה מורים לפלדנקרייז בכמה מדינות שונות בעולם) קורס משותף לפלדנקרייז ומתמטיקה באוניברסיטה העברית. התגובות של הסטודנטים היו נלהבות והם סיפרו שבפעם הראשונה הם מרגישים שהם ממש לומדים בשיעורים ולא רק אח"כ בבית. מכאן עלה הרעיון להביא את השילוב לבתי ספר. 
 
אל השתיים הצטרף מוישיק לרנר מזכרון יעקב, איש חינוך ותיק, שעזר להקים וניהל מספר בתי ספר בעבר ביניהם גם בי"ס קשת בזכרון. מחלקת מחקר ופיתוח של משרד החינוך אימצה את הפרויקט ונתנה לו מימון לכמה שנים. הרעיון הוא להביא את הילדים למצב של נוחות בלמידה, בלי לפחד מטעויות, לטייל בקשב ונוחות בתוך תהליך הלמידה כמו במשחק. אנחנו יודעים שאחד החסמים העיקריים של ילדים בלמידה, במיוחד במקצוע כמו מתמטיקה אבל גם במקצועות אחרים, הוא הפחד לשגות. התחושה ש"אני לא יודע" ואני אבוד מול חומר הלימוד ואין לי דרך מוצא משם, נפוצה מאוד. שיטת פלדנקרייז מלמדת אותנו לשהות בתוך אי הוודאות בנוחות. שזה בסדר לא לדעת מיד את התשובה. ולפעמים זה אפילו מוביל לפריצות דרך וחידושים בחשיבה שלא היו מתאפשרים אילולא שהינו שם לרגע. כל החידושים הגדולים מגיעים מחוסר ידיעה ולא מידיעה מראש. 
 
יישום נוסף של השיטה מצאה מיכל בעבודתה עם נפגעי הלם קרב. 
היא משתפת: "במשך כ 10 שנים עבדתי במועדון יום שיקומי אליו הגיעו הלומי קרב הסובלים מפוסט טראומה כרונית שלמעשה הוגדרו כ"לא ברי שיקום". מבחינתי אין דבר כזה. כל אחד, בכל מצב, יכול ללמוד, להתקדם ולשפר את איכות חייו. התרגול בשיטה, בשיעור קבוצתי או פרטי אחד על אחד, אז התרגול נעשה במגע, ואשר נתן מענה להרבה צרכים שהיו למטופלים - היכולת להיות בשקט עם עצמי אינה טריוויואלית כלל ועיקר לאדם הסובל מפוסט טראומה. בנוסף רבים מהם חווים קושי בתנועה וכאבים גופנים שמקורם בפציעה פיזית שחוו או בפציעה הנפשית. החיים עם פוסט טראומה מלווים בהרבה מאוד מתח חרדה וחוסר שעות שינה. היו לי תלמידים שסיפרו לי שכשהם רוצים להרדם בלילה הם חושבים על השיעור שעשינו. מתחברים לתחושת הרוגע והשקט הפנימי ורק ככה נרדמים. 
לחץ מתח וחרדה הם חלק מהחיים של כל אחד מאיתנו. אנחנו חיים בחברה שמקדשת הישגים ותוצאות על פני תהליכים ארוכים ושינויי עומק. רבים מאיתנו שוקעים בעשייה במקרה הטוב ובהשרדות במקרה הפחות טוב ולמדנו לא להקשיב לגוף שלנו ולעצמינו. אם כואב - לוקחים משהו שישכך את הכאב או מחפשים פיתרון מהיר אחר. רבים מאיתנו חיים עם כאבים כרוניים וחושבים שאין מה לעשות "ככה זה". וזה ממש לא נכון. לאורך זמן אנחנו מתרחקים מחוכמת הגוף הטיבעית הקיימת בכל אחד מאיתנו. יש לי תלמיד שאומר- אם לא מקשיבים ללחישות של הגוף הן הופכות לצעקות. והוא צודק. כל כאב גדול היה פעם כאב קטן...
 
השנה האחרונה שהעולם שרוי במגיפה עולמית כיצד מתרגלים פלדנקרייז?
במיוחד היום בתקופת הקורונה כשאנו חווים כל כך הרבה אי וודאות וחוסר שקט לגבי העתיד, אפשר להעזר בתרגול שכזה, על מנת להתחבר לכוחות שלנו, להפחית מתח, להגביר את הנוכחות ואת היכולת לשהות בשקט במצבי אי וודאות וללמוד כיצד להוציא את המיטב מן המצב הזה.
 
הלימוד מרחוק בזום- יתרון או חיסרון?
דוגמא אחת ליתרון שהתגלה לנו בלימודים בזום הוא הלימוד מרחוק. יש לי היום תלמידים גם ממקומות רחוקים, אפילו ממדינות אחרות. השנה התחלתי ללוות כמורה את קורס הכשרת המורים של ד"ר אילת אלמגור, שליוויתי עד היום בארץ, גם באיטליה. 
 
אז את מעדיפה ללמד בזום או לטוס לאיטליה ללמד?
מחד - ברור שהייתי מעדיפה להיות עכשיו עם התלמידים שלי באיטליה.
מאידך - השימוש בזום הוא דוגמא מצויינת לשכלול והתפתחות שנולדו מתוך כורח או מגבלה - שימוש באפשרות שהיתה לנו כל הזמן אבל לא השתמשנו בה, בוודאי לא במימדים של היום. עכשיו כשנאלצנו להשתמש בה באופן נרחב, לעולם לא נחזור לא להשתמש בה בכלל, אלא נשלב אותה בחיינו וניצור בעזרתה עוד חופש. בדיוק כמו תהליך תנועתי שיקומי של פלדנקרייז לפעמים הקושי, הכאב או המגבלה מאפשרים לנו גישה לכוחות ולאפשרויות שהיו בתוכנו ולא ידענו על קיומם. 
 
מה היית מייעצת לקוראים על מנת להתמודד עם החוסר ודאות בתקופה מאתגרת זו?
מעניין להתבונן בעצמינו בתקופה יוצאת הדופן הזו ולהבחין - איך אנחנו מגיבים לחוסר הוודאות הזו? לשינוי? האם אנחנו קופאים מולם? האם אנחנו נלחצים ומנסים במהירות למצוא פיתרון? האם אנחנו מתקשחים ונלחמים בהם בכל הכוח? האם הגבנו באופן דומה למצבים אחרים בחיינו? האם ישנן עוד אפשרויות התמודדות? האם יש גם משהו טוב שקרה לנו בתקופה הזו? עצם ההתבוננות וההבחנה יכולות ליצור מרווח קטן ביננו לבין דפוסי התגובה שלנו וליצור עוד אפשרויות.
 
אמנית האלתור
בפלדנקרייז כמו בתחומי האמנות השונים בהם עסקתי, קיימת "אומנות הנוכחות". תמיד נמשכתי לתחום האילתור, זה הדורש ממני להיות נוכחת ברגע האמת ולהחליט משם. באקדמיה למחול התמקדתי באילתור ועד היום אני רוקדת "קונטקט אימפרוביזציה" - אילתור בריקוד המבוסס על מגע עם הפרטנר, שדורש הרבה עבודה על נוכחות ברגע ועל תקשורת. בתקופה בה הופעתי כשחקנית, הופעתי בקבוצות תיאטרון פלייבק שונות. בפלייבק מישהו מהקהל עולה לבמה ומספר סיפור מחייו והשחקנים מאלתרים שיקוף לסיפור שלו במקום, בלי לתכנן. בשני התחומים הנ"ל יש גם מימד תרפויטי אם כי הם אינם טיפוליים בהגדרתם.
 
כיצד הגעת לשיר?
לשירה התגלגלתי בדרך לא צפויה... למעשה לא תכננתי להיות זמרת בכלל. בתקופת לימודי באקדמיה צורפתי למכינה של המוסיקאים, לצורך צבירת נקודות אקדמיות. כמה התרגשתי מהקסם שגיליתי שם! למעשה בסוף המכינה עברתי את מבחני הכניסה התיאורטיים לפקולטה למוסיקה. אחד החברים דחף אותי לנסות להתקבל למגמה ה"רב תחומית" בה למדו בשיתוף עם בי"ס רימון. לא ידעתי לנגן על שום כלי. אז פשוט השתמשתי במה שהיה לי, בקול שלי. להפתעתי עברתי את מבחני הכניסה. אחרי שנה של לימודים, עזבתי. הייתי רקדנית בין מוסיקאים מנוסים. חשבתי שאני בוודאי לא מספיק טובה ושזה היה רק קוריוז חולף. חזרתי ללמוד מחול והשלמתי את לימודי התואר והמוסיקה נשארה על המדף לעוד עשור שלם.
 
"שלוות עולמים פרדס חנה -כרכור", ספרי על המעבר מירושלים לכרכור?
 יותר מ 10 שנים מאוחר יותר, יחד עם בן זוגי דאז, עברתי לכרכור. עברנו לכאן מירושלים כי חיפשנו חיים יותר קהילתיים. אחרי שנתיים נפרדנו. אבל אני נשארתי כאן ומצאתי את הקהילה שלי. וגם את הקול שלי. 
בפגישה חברית עם גיטריסט הג’אז המוכשר עופר חי גיליתי שאני עדיין אוהבת לשיר. די מהר גילינו את החיבור המוסיקלי בינינו והעלינו מופע לחברים כדואו "מיכל ועופר" ... משם זה התגלגל מעצמו. 
בשנה שעברה הופענו ב"אלמא" בזכרון, (יחד עם אבי אגבבה ועופר מגידו הנהדרים) הופעה מקסימה ומרגשת בשבילי וזכות גדולה. היום אני משתתפת כזמרת בפרויקט "גורע וזורח" (של המלחין בועז בריסקר והמפיק יון לב הנפלאים! ) אלבום של לחנים מקוריים לשירי משוררים כמו דליה רביקוביץ’ דוד אבידן, יונה וולך. (*ביוטיוב ובספוטיפי).
לצד אמנים מוכשרים כמו שאנן סטריט, קרני פוסטל ועוד רבים וטובים... אני עדיין לא מאמינה בעצמי שזה קורה.
לפעמים השינויים הגדולים בחיים מגיעים מהמקומות הכי לא צפויים ומתוך ההליכה אחרי הסקרנות, ללא ניסיון להשיג תוצאה מסוימת. השינוי מגיע כשהוא בשל ואז הוא קורה בקלות. כמו פרי שנושר מן העץ, בדיוק ברגע הנכון, ללא מאמץ.
 
 
דואו "מיכל ועופר" מופע בקפה גרציא קיבוץ העוגן, צילום: חופית ראוכברגר
 
כאמנית מה את חשה למראה התרבות שכבר שנה נעלמה מחיינו?
בעיני, אמנות היא דרך לפגוש את האמת שבנו גם כאומנים וגם כצופים/מאזינים. האמנות היא דרך בלתי אמצעית (כך גם התנועה והמגע) העוקפת מנגנונים קוגניטיביים שעוזרים לנו למסך ולטשטש את האמת של תחושותינו ורגשותינו. ככזו היא כלי רב כוח ומשמעות בחתירה אל האמת, התקווה וההשראה לשינוי. 
המכה האדירה שהיא סופגת בימים אלו מעציבה אותי מאוד. אינני יכולה לדמיין את חיי ובמיוחד ברגעים הקשים יותר, ללא אמנות. הגישה הגורסת שאמנות היא רק מותרות ואפשר לחיות בלעדיה שגויה לחלוטין בעיני ומפספסת את תפקידה האמיתי בחיינו.
 
מיכל ברלצקי 052-6719102
דוא"ל: berlatz@gmail.com
 פייסבוק
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
יום ירושלים - ’שער מנדלבאום’
נשיא המדינה מוקיר תודה לפעילות המועצה והמתנדבים בחופים
בדרך להפוך לעיר: אושרה תכנית-המתאר של זיכרון-יעקב!
לאתר