17 לאפריל 2007
סבא להמון ילדים
מערכת המגזין, 17/04/2007 -
מאיר דרורי, ניצול שואה, מדריך נוער ומאמן כדורגל שגידל דורות רבים של נערים לאהבת המשחק, העם והארץ, הוא אחד ממדליקי המשואות בערב יום העצמאות בטקס שיתקיים בחדרה.
כל הזכויות שמורות
"אהבתי הגדולה לכדורגל החלה כנער, שיחקתי כדורגל ואח"כ הייתי מדריך כדורגל לבני נוער רבים, באור עקיבא, בגבעת אולגה, בבית אליעזר..היכן לא??" מחייך מאיר דרורי השבוע, וגאה להיות אחד ממדליקי המשואות ביום העצמאות ה- 59 למדינת ישראל.
"הייתי מדריך שנים רבות ב"נוער העובד והלומד", באור עקיבא וכל האזור, חינכתי המון בני נוער לערכים ותרבות. יש לי ספור נחמד: בתקופת העלייה בגבעת אולגה היו עולים חדשים מפולין וגם ממצרים, הפער הגדול במנטאליות והתרבויות הוביל למלחמות במיוחד בקרב בני הנוער, גיבשתי והקמתי קבוצת כדורגל מעורבת של שני הצדדים, כך שינהלו "מלחמות" על גבי מגרשי כדורגל ולא בינם לבין עצמם". הוא אומר ומחייך.
 
"עברתי גם קורס מאמני כדורגל שנתי ב"ווינגייט" וזאת למרות פציעה ביד מתקופת השרות הצבאי. עברתי השתלמות בלונדון בשנת 73 "בקריסטל פאלאס" - מרכז ספורט גדול. אימנתי קבוצת כדורגל בחדרה מטעם נבחרת מחוזית. בין בוגרי נמצאים הן טייסים והן נערים שהיו ממשפחות מצוקה, לכולם ניתנה אהבתי לכולם יש לי הערכה ואהבה, השתדלתי לשלב בין לימוד הכדורגל גם "סדנת חינוך". בין בוגרי גם ראש הממשלה אהוד אולמרט ולואיס ויונטה שמדליק משואה יחד איתי."
 
בוקסה:
 
מאיר היקר,
 
שמחתי לשמוע כי נבחרת להדליק את משואת יום העצמאות בחדרה לכבוד יום העצמאות ובכך לציין את תרומתך ואת פועלך בתחום הספורט.
 
על מעט מתרומתך לספורט ולהנחלתו אני יכול להעיד, שהרי את היכרותי הראשונה עם הכדורגל, תחביב שמלווה אותי עוד מילדות, עשיתי בהדרכתך. בזכותך למדנו, להעריך את העבודה הקשה המביאה לתוצאות, אתה דאגת להנחיל לנו את החשיבות שבעבודת הצוות והקבוצה, הדוגמא שהצבת לנו הטביעה בנו את הרצון להתאמץ ולהצליח ואתה הוא שהזכיר לנו שבסופו של דבר העיקר היא ההנאה והפעילות הגופנית.
 
את הרושם שהותרת, אני נושא עימי שנים רבות-וודאי אינני היחיד. לקראת יום הולדתך ה-70, אני מבקש להודות לך על כל שלמדתי ממך, ולברך אותך בעוד שנים רבות של פעילות ועשייה פורה, מפרה ומהנה.
                                                      
                                                                                                                 בברכה,                                                                                                           אהוד אולמרט. 
ראש ממשלת ישראל.
 
 
 
ממשיך מאיר ומספר את תולדותיו: "נולדתי ברומניה ועליתי לישראל בשנת 1951 יחד עם בני משפחתי, הורים אחי היחיד ובני משפחה - היישר לאור עקיבא."
 
ממשיך מאיר: "יש לי זיכרונות קשים מאוד מהמלחמה, חלקם נשכחו משך השנים וגם על השאר קשה לי לספר לך. התגוררנו בעיר ביאסי שזו עיר גדולה והיו בה שכונות רבות של יהודים, הורי אני ואחי ניצלנו אך בני משפחה רבים נרצחו במלחמה, הרגו את סבי והדודים מצד משפחתו של אבי, לקחו אותם לרכבות ומשם לא חזרו. חיינו ניצלו בזכותה של גויה אשר שם משפחתה ניקיטה, הגויה שהיתה שכנתינו ריחמה עלינו וסיכנה את חייה וחיי משפחתה, היא הובילה אותנו, שבע נפשות למקום מסתור שזכור לי כמעין מחסן או אסם. מסביב היו מרחבים של שדות והפחד היה נורא. אין מילים לתאר. חודשים ארוכים היינו במקום המסתור שהיה במרחק 50 ק"מ מהגבול הרוסי. על שאר הפרטים כנראה שכילד העדפתי ל"הדחיק" ולשכוח ולכן אני לא זוכר יותר.
 
על העלייה לארץ מספר מאיר: "נסענו ברכבת לבוקרשט ולנו לילה אחד משם הוסענו לנבל ועלינו על האוניה "טרנסילבניה". אני זוכר היטב את ההתרגשות שאחזה בנו על הסיפון ושהים היה סוער. (לא רק הים אני הכתבת חושבת. גם רגשותיו של מאיר סוערים ברגעים אלו..איך לא??) ברציף בנמל חיפה חיכתה לנו דודתי מצד אימי שכבר היתה בישראל כחצי שנה, והשמחה היתה רבה. העלו אותנו למשאית שהובילה אותנו לאור עקיבא, באור עקיבא היינו בין מקימי האוהלים הראשונים, ההלם היה מוחלט, המעבר מעיר גדולה ומפותחת למרחבים ריקים של חולות לא היה קל בלשון המעטה. הזוחלים הרבים שהיו בשממה כמו נחשים רבים, ויללת התנים בלילה הפרו את השלווה."
 
מאיר: "לא היה אפילו מקור מים, רק מקור מים אחד שימש להשקיית פרדס שהיה במרחק מה מהאוהלים, משם לקחנו בדליים וכלים מים לצרכינו. מהאוהלים עברנו למגורים ב"פחונים" - בתים מפח, "בקיץ כשהפח היה לוהט יכולתי לטגן ביצה עליו"..וכן נבנו "בדונים"- בתים עשויים בדי ברזנט, כך עברה שנה קשה ללא מנשוא, הקור בחורף ורעש הגשמים על הפחים, החם השורף בקיץ קשיי פרנסה וקליטה, בינתיים הממשלה החליטו לשבץ את כל הילדים והנוער בקיבוצים בכל הארץ, "עליית הנוער" ריכזה אותנו בכרמל-באחוזה ומשם פיזרו אותנו לקיבוצים, ברור שלהורים לא היתה ברירה כי הרי תנאי החיים בקיבוצים עלו באין שיעור מהתנאים ב"פחונים". ההורים רצו אך ורק בטובתנו.
"עד גיל 17 שהיתי בקיבוץ שדה נחמיה, לאחר מכן חזרתי לאור-עקיבא והתמחתי בעבודת מסגרות בקיבוץ עין הכרמל. בשנת 1955 התגייסתי לצבא והוכשרתי למ"כ בבה"ד 4-הדרכתי טירונים בצבא.
 
תולדותיו, כדברי ימי המדינה. מאז המשיך והדריך מאות של בני נוער, אשר לא שוכחים את הערכים והאהבה לכדורגל אשר הנחיל להם.
 
"יש לי משפחה נפלאה. אחי מרסל הצעיר ממני בשנתיים המתגורר גם הוא בחדרה, אחי פצוע מלחמה משנת 67 מלחמת ששת הימים, נפצע ואיבד יד. למרות הפציעה המשיך לעבוד שנים רבות. אני מודה לאישתי היקרה, שהכל בזכותה ואני גאה במשפחה שהעמדנו יחד - ארבעה בנים ובת אחת, ואני סב לארבעה נכדים. סליחה.... בעצם סבא להמון ילדים כי הרי נקשרתי לכל אותם עשרות בני נוער ולמרות שאיני מדריך או מאמן כיום, אהבתי נתונה ל כ ו ל ם.
היום המסר שלי הוא שצריך להשקיע בבני נוער וילדים בחינוך והשכלה ולהשקיע את המכסימום בהם כי הם ה ם עתיד המדינה שלנו!
 
 
מדליקי המשואות בליל העצמאות בחדרה הם:
אנטון בידרמן, אברהם חדד,סגן עמרי ביטון, אהובה סבוראי, מאיר דרורי, יעקב קריצ’מן, התלמידים שרון טסמה ואניטה מרוזוב, ישראל פייקרש, צילה ליברמן, לואיס ויונטה, יצחק גולפינגר ויואב זיו.
 
לידים:
 
"בתקופת העלייה, בגבעת אולגה היו עולים חדשים מפולין וגם ממצרים, הפער הגדול במנטליות והתרבויות הוביל למלחמות במיוחד בקרב בני הנוער, גיבשתי והקמתי קבוצת כדורגל מעורבת של שני הצדדים, כך שינהלו "מלחמות" על גבי מגרשי כדורגל ולא בינם לבין עצמם"
 
חיינו ניצלו בזכותה של גויה אשר שם משפחתה ניקיטה, הגויה שהיתה שכנתינו ריחמה עלינו וסיכנה את חייה וחיי משפחתה, היא הובילה אותנו, שבע נפשות למקום מסתור שזכור לי כמעין מחסן או אסם. מסביב היו מרחבים של שדות והפחד היה נורא. אין מילים לתאר.
 
"באור עקיבא היינו בין מקימי האוהלים הראשונים, ההלם היה מוחלט, המעבר מעיר גדולה ומפותחת למרחבים ריקים של חולות לא היה קל בלשון המעטה. הזוחלים הרבים שהיו בשממה כמו נחשים רבים, ויללת התנים בלילה הפרו את השלווה."
 
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב