web metrics
חיפוש ברשת  | חיפוש באתר  | חיפוש תמונות
חיפוש מתקדם
מגזין ברשת חדשות מבזקים טורים אישיים מדורים כתבות תרבות ארכיון מגזין בחירות
24/4/2014  13:59 זריחה: 6:00  שקיעה: 19:14
אודות |  פרסם אצלנו |    האימייל האדום |   |  הוסף ל-FACEBOOK
חדשות אחרונות
חשד: בדרך לעבודות שירות תקף נהג אגד בקו 821
24/04/2014  13:46
היחידה המרכזית פשטה על מעבדת הידרו ועצרה שמונה
23/04/2014  18:12
חוף כרמל: בשביל שרון
23/04/2014  13:31
סיפורי סבתא: אחות מוסמכת הורשעה בסחר בהירואין שהסליקה בחזיית סבתה
23/04/2014  10:40
זכרון יעקב / פרדיס: הלילה שינויים בתנועה על כביש 70
23/04/2014  9:22
חדרה: רמי חסון נדחה גם בעליון
22/04/2014  21:00
הלל יפה: מנהל חדש למחלקת אורתופדית ב’
22/04/2014  20:58
בנימינה: שתי רשתות מזון חדשות יפתחו בקניון ’’של’’
22/04/2014  17:52
נתניהו במימונה: ’כשהפלסטינים ירצו בשלום- שיודיעו לנו’
22/04/2014  2:19
המשטרה: לעקוף את ואדי ערה בשל הפגנה
21/04/2014  17:44
חוף הכרמל: מליון וחצי מטיילים פקדו את שמורות הטבע בחג
21/04/2014  17:35
חיפה: הוארך מעצרו של מתאגרף בן 42, בחשד שרצח את שותפו לדירה
21/04/2014  16:26
פסקי הדין שניתנו בחודש מרץ בבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין בחיפה
21/04/2014  16:05
פסקי הדין שניתנו בחודש פברואר בבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין בחיפה
21/04/2014  15:59
שלום חיפה: נעצר על ידי הימ’’ר ועלול לפספס מאסר
21/04/2014  10:40
חיפה: חשד לרצח בשכונת הדר הכרמל
20/04/2014  4:23
מגזין המושבות > מדורים > מדור אוכל > משפחת גילת עולה על גלגלים      הוסף תגובה    חזור לעמוד כתבות  הדפס כתבה  שלח לחבר 
משפחת גילת עולה על גלגלים
לימור גילת
גליון 291
9:43 25/11/2011  עודכן 9:43 07/12/2011 
משפחה על גלגלים
האמת היא שמאז שעברנו לזכרון יעקב, לפני מעט יותר מארבע שנים, פלירטטנו, בעלי ואני עם הפנטזיה שנרכב כולנו על אופניים, אבל אתם יודעים...

לימור עברון גילתהסיפור שלנו מתחיל סביב דף צהוב, בלתי חשוד, שהביא הביתה בני עילי, מעט לאחר תחילת שנת הלימודים. "אימא, החלטתי, אני רוצה ללמוד לרכב על אופניים". לבי פסק לפעום אך לא אמרתי דבר.

צל כבד רובץ על משפחתי. ילדי אינם יודעים לרכב על אופניים. זאת אינה אשמתם, אלא אך ורק אשמתי. לאלה מאתנו שאינם מעודכנים: אני נצר למשפחה בעלת סף חרדה נמוך, עד בלתי קיים, או בעברית, בכל פעם שחזרנו, אחי יניב ואני, אפילו מיום רגיל בבית הספר, אמי נשקה אותנו כאילו היינוטוטפת על המצח, ולו בגין העובדה ששרדנו ושבנו מהכפור...

מדי פעם נהגו ילדיי לצייץ ציוצים בלתי מחייבים, שהם רוצים אופניים, אבל אני, בשומעי על תאונות, פציעות ובתי חולים, ניסיתי כמיטב יכולתי לחפף את הנושא.הפעם, כבר לא יכולתי. עילי אמר Loud & clear, את דברו.

האמת היא שמאז שעברנו לזכרון יעקב, לפני מעט יותר מארבע שנים, פלירטטנו, בעלי ואני עם הפנטזיה שנרכב כולנו על אופניים, אבל אתם יודעים... החיים שייטו אותנו ולא אפשרו את ההצטלבות. לפני כשנתיים, השתתפנו בהולכי רגל בסבב"ה - המפגן המרגש בסוכות, לזכרו של מורן ורדי ז"ל.
 
צפיתי שם במשפחות שרכובות על אופניים ואמרתי לעצמי - בחיים זה לא יקרה לך. ילד בן 6 חלף על פני בירידה מסוכנת ותלולה ואני הסתכלתי באימה מסביב לראות היכן הוריו, על מנת להפנותם לטיפולו המסור של יצחק קדמן. מזלם של ההורים שפשוט לא היו באזור כי זיעה קרה שטפה אותי, אך כן הצלחתי להבין, שהבעיה היא שלי.

בעלי, יש לציין, חזר ואמר, זה ייקח זמן, אבל בסוף, זה יקרה. התקשרתי לרם דיבון, האחד והיחיד והסברתי לו את הרגישות.הוא ניסה להרגיע אותי ויצאנו לדרך. עידן בתי, החליטה שגם היא מעוניינת בכישור הבסיסי הזה של החיים.

בשיעור השני של עידן, התקשר אלי רם מתוך השיעור עצמו ואמר לי: בואי לראות את עידן רוכבת. הגעתי וצפיתי מרחוק. אכן בתי הבכורה, רוכבת ללא עזרה על אופניים. ישבתי במכונית ופרצתי בבכי קורע לב. על החנק, החרדות והסגירות שלי, שהשפיעו כך על ילדי
.

עילי, בשיעור השלישי כבר רכב. הייתי מאושרת.כל זאת קרה ביום רביעי שלפני יום כיפור, שחל השנה ביום שישי. עילי שייך לחבורת בנים שרוכבים על אופניים מזה שנים ולא פעם נאלץ לוותר על פעילויות בגלל היותו בלתי רוכב.

שעון בלתי נראה, אך נשמע, החל את תקתוקו, מה יהיה ביום כיפור.קנינו לעילי אופניים, קסדה ושאר גדג’טס להשלמת הלוק המגניב. ביום שישי בערב, הלכנו ברגל אל חברתי ליאורה גולדנברג שטרן. הילדים, מבחינתם כבר הסכימו לעבור ולגור אצלה. בדרך, עילי, שאינו שוכח אף הבטחה שהבטיחו לו, טען ובצדק שהבטחתי לעזור לו להתאמן ברכיבה.עילי החל לרכב, הלוך ושוב ברחוב בו אנו גרים. בשלב מסוים התעייפתי מלעמוד, הבאתי מהבית שני כסאות ים, הצבתי אותם כלאחר כבוד על המדרכה והתיישבנו לנו, בעלי ואני בעודנו צופים בעילי, שרוכש לו את המיומנויות הבסיסיות שאמורות היו להיות שלו מזה ימים ימימה.

למחרת בבוקר, יום כיפור, חשתי את עילי באי שקט. הוא התייעץ אתי: "מה דעתך אמא, לדבר עם החברים? לרכב איתם?"

בלב צרחתי: נראה לך? אתה רוכב יומיים, אולי 5 שעות נטו והם כבר שנים, עושים Down hill בירידות המטורפות של זכרון, אבל בכוחות על, נשכתי את שפתיי ואמרתי לו בקול הכי פחות רועד שיכולתי לגייס: אתה תחליט.
הרגשתי את החשש שלו.הוא חייג ליואב."תראה יואב", כך אמר, "למדתי לפני יומיים לרכב על אופניים, נראה לך שאני אצליח להשתלב איתכם? אני לא אאט אתכם?".

יואב אמר לו שהוא מתייעץ עם החברים. אמיר בעלי, ניהל את המו"מ והרגיע את עילי. הם אמרו לו להגיע לבית ספר ניל"י, רבע שעה מאוחר יותר.לא שיתפתי את עילי במה שהתחולל בנפשי. ארזתי לו כריך, שתייה, פלפון ויצאנו לדרך.

הגענו לנקודת המפגש. אלכס, אבא של תומר, טען שהמושב של עילי נמוך מדי, סידר את זה וגם ניסה להרגיע אותי, בלי שום סיכוי. השארתי אותו לנפשו, בתחושה שיש להורים שמעלים לאוטובוס את ילדם, לגיוס ביחידה קרבית.
הגעתי הביתה בפנים נפולות. בעלי ובתי, שהועילו להתעורר, (איפה הם היו כשרציתי להתייעץ איתם?), שאלו בקול מאשים "איפה עילי?", ואני, שלא כהרגלי, בקול חלש עד מתעלף, עניתי: "רוכב עם חברים שלו’. שניהם כמעט חטפו התקף לב ואף לא הסתירו את דעתם עלי ועל חוסר האחריות אותה הפגנתי. "הוא רק התחיל לרכב, השתגעת"?ירו עלי, כאילו שלא יריתי את אותן היריות על עצמי.

"תירגעו, אני לוקחת על עצמי את כל האחריות". אמרתי בלב לא שלם וחיכיתי לטלפון, שיקפיץ אותי לבית החולים הקרוב.

בשעה אחת בצהריים, דפיקות רמות בדלת, יואב. "זהו, קרה לו משהו", הייתי משוכנעת. עילי הגיע מספר שניות אחריו. חיבקתי אותו, כאילו היה מרקו, שניפגש עם אמא. אף אחד לא טרח לעדכן אותי שיש טקס מעבר בין בתי המשתתפים במסע, לתדלוק וקישוש מזון ושתייה. במזל (וכרגיל), היה אוכל. הושבתי אותם, הם אכלו, שתו ואף קיבלו לדרך חבילה של עוגיות בריאות, אותן כולם בלי יוצא מהכלל אהבו. (מתכון בהמשך).

עילי חזר בערב, משולהב, חבול מעט באזור הרגליים, טען שזה היה היום המאושר בחייו, סיפר שגיא ויואבעזרו לו כשהיה צריך ובכלל, כולם, ממש לא נתנו לו להרגיש טירון, ושהחמיאו לו שבתור מתחיל הוא היה ’מאסטר’, ועף לו לסרט אצל חבר אחר. אני, נשמתי לראשונה במלא תכולת הריאות שלי, באותו היום.

כמה ימים לאחר מכן, התייצבנו כולנו אצל מצמן בכרכור וקנינו לכולם אופניים. יש לציין שהם היו מקצועיים, נעימים והוגנים. כשניסיתי לעלות על האופניים אותם רצו לשדך לי, קצת התקשיתי. בעוד משפחתי צופה בי, קראתי בקול: זה כמו לרכב על אופניים ודהרתי לי אל האופק. נו טוב, לא ממש לאופק, לכביש הסמוך ובחזרה, עניין של 50 מטר. עניין שינוע האופניים ואחסונם, הינו משהו שיש לתת עליו את הדעת. חיפשנו מתקן שיצליח לשנע ארבע זוגות אופניים. היה צריך להתקין וו גרירה ואז את המתקן עצמו.עכשיו אנחנו מצוידים ומתורגלים.

לצורך סגירת המעגל, בשבת שלאחר סבב"ה השנה, הגענו למחצבה ועשינו כמעט את המסלול כולו.
בכל הזדמנות, אני מחפשת פעילויות שירחיקו אותנו מהמחשב והטלוויזיה הנוחים והממכרים. לאחרונה אפילו התחלנו לשחק פטנק במגרשים החדשים שליד בית ספר ניל"י. הרחקתי אפילו עד פרדסיה כדי לקנות את הכדורים המיוחדים, רק בשביל לגלות אחר כך שבבובימה בזכרון יעקב, מוכרים אותם גם.

רכיבה על אופניים הינה דבר מצוין- פעילות גופנית נמרצת, מגבשת ומהנה. רק תבטיחו לי שאתם שומרים על עצמכם ונזהרים.
 
קינמון
מעט קינמון..

עוגיות טחינה בריאות

משתתפים:
כוס טחינה (רצוי מלאה - פי 8 סידן מהרגילה)
1/2- 3/4 כוס סוכר חום - כמה שפחות, יותר טוב
כפית אבקת אפיה
2 ביצים
2 חופנים של אגוזים שונים, קצוצים גס או דק לפי הטעם
גרד לימון - 2 כפיות
מעט קינמון
מעט גרד אגוז מוסקט

אופן ההכנה:
מערבבים את כל המשתתפים ויוצרים כדורים קטנים. מניחים על נייר אפיה ואופים בחום של 150 מעלות למשך כחצי שעה או עד שמזהיב מעט.
מי שצפה במאמר זה התעניין גם ב..
די דיינו לימור גילת מגזין מספר 415
לטעום מנזלה ומוחמר בעוספיה מור וקנין מגזין מספר 398
גורמה בראש טוב ועל רגל אחת שירן שהרבני מגזין מספר 398
נפלתי חזק לימור גילת מגזין מספר 391
לאכול בריא לימור גילת מגזין מספר 390
תגובות קוראיםהוסף תגובה
9.תודה, גם לךא10/12/2011 15:27
8.לא'לימור עברון גילת10/12/2011 14:17 עוד
7.רק בדיקת מעבדה נייטרלית ואובייקטיבית תיתן לי את התשובה האמיתית, בטח לא המחלבה עצמה...א10/12/2011 12:33 עוד
6.פניתי אליהם,..א10/12/2011 12:30 עוד
5.שלום א'לימור עברון גילת09/12/2011 18:15 עוד
4.עדכון...א09/12/2011 13:57 עוד
3.תודה רבה על ההשקעה ועל התשובה א27/11/2011 19:36
2.תשובה לא' - גבינת קדם בופאלולימור עברון גילת27/11/2011 19:25 עוד
1.גבינת בופאלוא27/11/2011 15:03 עוד