? ?
נצפים ביותר
נושא נבחר
’’העולם הפוליטי הוא עולם כוחני, אני לא כזה ולא אשתנה’’
זכוכית ורוח
’’לפעמים אני מרגישה כמו לוליינית בקרקס’’
בנימינה - גבעת עדה: ’’קוראים מבראשית’’
’’לפעמים אני מרגישה כמו לוליינית בקרקס’’ | ארנון שוורצמן
’’העולם הפוליטי הוא עולם כוחני, אני לא כזה ולא אשתנה’’ | לירן טטרו
מאסטר שף | לירן טטרו
’תורה ריאליטי’: מה ישתנה השנה?! | עופר צדקה
זכוכית ורוח | יואל אמת
חדשות
גליון 544
ארכיון מגזינים >
תרבות
מופעים
שירי מימון
מופעים
לילות הוואנה
מוסיקה
הכל עובר חביבי
מגזין המושבות > מגזין ברשת > משפחת גילת עולה על גלגלים
7 לדצמבר 2011
תרבות
מגזין ברשת
משפחת גילת עולה על גלגלים
מערכת המגזין, 25/11/2011 - 18:26
מדי פעם נהגו ילדיי לצייץ ציוצים בלתי מחייבים, שהם רוצים אופניים, אבל אני, בשומעי על תאונות, פציעות ובתי חולים, ניסיתי כמיטב יכולתי לחפף את הנושא.הפעם, כבר לא יכולתי. עילי אמר Loud & clear, את דברו.הסיפור שלנו מתחיל סביב דף צהוב, בלתי חשוד, שהביא הביתה בני עילי, מעט לאחר תחילת שנת הלימודים. "אימא, החלטתי, אני רוצה ללמוד לרכב על אופניים". לבי פסק לפעום אך לא אמרתי דבר
משפחה על גלגלים
האמת היא שמאז שעברנו לזכרון יעקב, לפני מעט יותר מארבע שנים, פלירטטנו, בעלי ואני עם הפנטזיה שנרכב כולנו על אופניים, אבל אתם יודעים...

לימור עברון גילתהסיפור שלנו מתחיל סביב דף צהוב, בלתי חשוד, שהביא הביתה בני עילי, מעט לאחר תחילת שנת הלימודים. "אימא, החלטתי, אני רוצה ללמוד לרכב על אופניים". לבי פסק לפעום אך לא אמרתי דבר.

צל כבד רובץ על משפחתי. ילדי אינם יודעים לרכב על אופניים. זאת אינה אשמתם, אלא אך ורק אשמתי. לאלה מאתנו שאינם מעודכנים: אני נצר למשפחה בעלת סף חרדה נמוך, עד בלתי קיים, או בעברית, בכל פעם שחזרנו, אחי יניב ואני, אפילו מיום רגיל בבית הספר, אמי נשקה אותנו כאילו היינוטוטפת על המצח, ולו בגין העובדה ששרדנו ושבנו מהכפור...

מדי פעם נהגו ילדיי לצייץ ציוצים בלתי מחייבים, שהם רוצים אופניים, אבל אני, בשומעי על תאונות, פציעות ובתי חולים, ניסיתי כמיטב יכולתי לחפף את הנושא.הפעם, כבר לא יכולתי. עילי אמר Loud & clear, את דברו.

האמת היא שמאז שעברנו לזכרון יעקב, לפני מעט יותר מארבע שנים, פלירטטנו, בעלי ואני עם הפנטזיה שנרכב כולנו על אופניים, אבל אתם יודעים... החיים שייטו אותנו ולא אפשרו את ההצטלבות. לפני כשנתיים, השתתפנו בהולכי רגל בסבב"ה - המפגן המרגש בסוכות, לזכרו של מורן ורדי ז"ל.
 
צפיתי שם במשפחות שרכובות על אופניים ואמרתי לעצמי - בחיים זה לא יקרה לך. ילד בן 6 חלף על פני בירידה מסוכנת ותלולה ואני הסתכלתי באימה מסביב לראות היכן הוריו, על מנת להפנותם לטיפולו המסור של יצחק קדמן. מזלם של ההורים שפשוט לא היו באזור כי זיעה קרה שטפה אותי, אך כן הצלחתי להבין, שהבעיה היא שלי.

בעלי, יש לציין, חזר ואמר, זה ייקח זמן, אבל בסוף, זה יקרה. התקשרתי לרם דיבון, האחד והיחיד והסברתי לו את הרגישות.הוא ניסה להרגיע אותי ויצאנו לדרך. עידן בתי, החליטה שגם היא מעוניינת בכישור הבסיסי הזה של החיים.

בשיעור השני של עידן, התקשר אלי רם מתוך השיעור עצמו ואמר לי: בואי לראות את עידן רוכבת. הגעתי וצפיתי מרחוק. אכן בתי הבכורה, רוכבת ללא עזרה על אופניים. ישבתי במכונית ופרצתי בבכי קורע לב. על החנק, החרדות והסגירות שלי, שהשפיעו כך על ילדי
.

עילי, בשיעור השלישי כבר רכב. הייתי מאושרת.כל זאת קרה ביום רביעי שלפני יום כיפור, שחל השנה ביום שישי. עילי שייך לחבורת בנים שרוכבים על אופניים מזה שנים ולא פעם נאלץ לוותר על פעילויות בגלל היותו בלתי רוכב.

שעון בלתי נראה, אך נשמע, החל את תקתוקו, מה יהיה ביום כיפור.קנינו לעילי אופניים, קסדה ושאר גדג’טס להשלמת הלוק המגניב. ביום שישי בערב, הלכנו ברגל אל חברתי ליאורה גולדנברג שטרן. הילדים, מבחינתם כבר הסכימו לעבור ולגור אצלה. בדרך, עילי, שאינו שוכח אף הבטחה שהבטיחו לו, טען ובצדק שהבטחתי לעזור לו להתאמן ברכיבה.עילי החל לרכב, הלוך ושוב ברחוב בו אנו גרים. בשלב מסוים התעייפתי מלעמוד, הבאתי מהבית שני כסאות ים, הצבתי אותם כלאחר כבוד על המדרכה והתיישבנו לנו, בעלי ואני בעודנו צופים בעילי, שרוכש לו את המיומנויות הבסיסיות שאמורות היו להיות שלו מזה ימים ימימה.

למחרת בבוקר, יום כיפור, חשתי את עילי באי שקט. הוא התייעץ אתי: "מה דעתך אמא, לדבר עם החברים? לרכב איתם?"

בלב צרחתי: נראה לך? אתה רוכב יומיים, אולי 5 שעות נטו והם כבר שנים, עושים Down hill בירידות המטורפות של זכרון, אבל בכוחות על, נשכתי את שפתיי ואמרתי לו בקול הכי פחות רועד שיכולתי לגייס: אתה תחליט.
הרגשתי את החשש שלו.הוא חייג ליואב."תראה יואב", כך אמר, "למדתי לפני יומיים לרכב על אופניים, נראה לך שאני אצליח להשתלב איתכם? אני לא אאט אתכם?".

יואב אמר לו שהוא מתייעץ עם החברים. אמיר בעלי, ניהל את המו"מ והרגיע את עילי. הם אמרו לו להגיע לבית ספר ניל"י, רבע שעה מאוחר יותר.לא שיתפתי את עילי במה שהתחולל בנפשי. ארזתי לו כריך, שתייה, פלפון ויצאנו לדרך.

הגענו לנקודת המפגש. אלכס, אבא של תומר, טען שהמושב של עילי נמוך מדי, סידר את זה וגם ניסה להרגיע אותי, בלי שום סיכוי. השארתי אותו לנפשו, בתחושה שיש להורים שמעלים לאוטובוס את ילדם, לגיוס ביחידה קרבית.
הגעתי הביתה בפנים נפולות. בעלי ובתי, שהועילו להתעורר, (איפה הם היו כשרציתי להתייעץ איתם?), שאלו בקול מאשים "איפה עילי?", ואני, שלא כהרגלי, בקול חלש עד מתעלף, עניתי: "רוכב עם חברים שלו’. שניהם כמעט חטפו התקף לב ואף לא הסתירו את דעתם עלי ועל חוסר האחריות אותה הפגנתי. "הוא רק התחיל לרכב, השתגעת"?ירו עלי, כאילו שלא יריתי את אותן היריות על עצמי.

"תירגעו, אני לוקחת על עצמי את כל האחריות". אמרתי בלב לא שלם וחיכיתי לטלפון, שיקפיץ אותי לבית החולים הקרוב.

בשעה אחת בצהריים, דפיקות רמות בדלת, יואב. "זהו, קרה לו משהו", הייתי משוכנעת. עילי הגיע מספר שניות אחריו. חיבקתי אותו, כאילו היה מרקו, שניפגש עם אמא. אף אחד לא טרח לעדכן אותי שיש טקס מעבר בין בתי המשתתפים במסע, לתדלוק וקישוש מזון ושתייה. במזל (וכרגיל), היה אוכל. הושבתי אותם, הם אכלו, שתו ואף קיבלו לדרך חבילה של עוגיות בריאות, אותן כולם בלי יוצא מהכלל אהבו. (מתכון בהמשך).

עילי חזר בערב, משולהב, חבול מעט באזור הרגליים, טען שזה היה היום המאושר בחייו, סיפר שגיא ויואבעזרו לו כשהיה צריך ובכלל, כולם, ממש לא נתנו לו להרגיש טירון, ושהחמיאו לו שבתור מתחיל הוא היה ’מאסטר’, ועף לו לסרט אצל חבר אחר. אני, נשמתי לראשונה במלא תכולת הריאות שלי, באותו היום.

כמה ימים לאחר מכן, התייצבנו כולנו אצל מצמן בכרכור וקנינו לכולם אופניים. יש לציין שהם היו מקצועיים, נעימים והוגנים. כשניסיתי לעלות על האופניים אותם רצו לשדך לי, קצת התקשיתי. בעוד משפחתי צופה בי, קראתי בקול: זה כמו לרכב על אופניים ודהרתי לי אל האופק. נו טוב, לא ממש לאופק, לכביש הסמוך ובחזרה, עניין של 50 מטר. עניין שינוע האופניים ואחסונם, הינו משהו שיש לתת עליו את הדעת. חיפשנו מתקן שיצליח לשנע ארבע זוגות אופניים. היה צריך להתקין וו גרירה ואז את המתקן עצמו.עכשיו אנחנו מצוידים ומתורגלים.

לצורך סגירת המעגל, בשבת שלאחר סבב"ה השנה, הגענו למחצבה ועשינו כמעט את המסלול כולו.
בכל הזדמנות, אני מחפשת פעילויות שירחיקו אותנו מהמחשב והטלוויזיה הנוחים והממכרים. לאחרונה אפילו התחלנו לשחק פטנק במגרשים החדשים שליד בית ספר ניל"י. הרחקתי אפילו עד פרדסיה כדי לקנות את הכדורים המיוחדים, רק בשביל לגלות אחר כך שבבובימה בזכרון יעקב, מוכרים אותם גם.

רכיבה על אופניים הינה דבר מצוין- פעילות גופנית נמרצת, מגבשת ומהנה. רק תבטיחו לי שאתם שומרים על עצמכם ונזהרים.
 
קינמון
מעט קינמון..

עוגיות טחינה בריאות

משתתפים:
כוס טחינה (רצוי מלאה - פי 8 סידן מהרגילה)
1/2- 3/4 כוס סוכר חום - כמה שפחות, יותר טוב
כפית אבקת אפיה
2 ביצים
2 חופנים של אגוזים שונים, קצוצים גס או דק לפי הטעם
גרד לימון - 2 כפיות
מעט קינמון
מעט גרד אגוז מוסקט

אופן ההכנה:
מערבבים את כל המשתתפים ויוצרים כדורים קטנים. מניחים על נייר אפיה ואופים בחום של 150 מעלות למשך כחצי שעה או עד שמזהיב מעט.
תרבות
מגזין ברשת
המלץ
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
בצרפת, אוכל זה תרבות
קולינריה מקומית
שבוע הקולינריה הצרפתי יגיע גם ליקב תשבי בנימינה
מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות | מגזין זכרון יעקב עיתונות ותקשורת בע"מ
© 2006-2016 Copyright | Zichron Yaacov Magazine Journalism & Communications Ltd.
קישורים מהירים
> אודות מגזין המושבות
> צור קשר עם מגזין המושבות
> פרסם במגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> מגזין ברשת
> תרבות ובידור
> עדכוני RSS
חדשות אחרונות
חדרה: נסללה דרך הקיצור לתחנת הרכבת
עיריית אור עקיבא: המזרקה – לא בריכת שחייה
מצוקת החנייה בהלל יפה: משלמים ועדיין חוטפים דוחות
’’לצערי יש הכרה כלפיי בערים אחרות יותר מאשר בחדרה’’