 |
| "כן, כן", אני אומרת לעצמי, "תכף את אימא". מצד אחד זה עושה אותי הכי מאושרת בעולם, ומצד שני, יש לי חששות עד כמה אהיה אימא טובה ואתן לו את כל האהבה והחינוך הכי טובים |
 ימים לא קלים עוברים עליי. אף פעם לא דמיינתי לעצמי שאת הבחינות האחרונות לסיום התואר, אעשה רגע לפני הלידה. זה מצב לא נעים לשבת בחדר עם עשרות סטודנטים, השולחן אמנם רחב, אך אני בקושי מצליחה להתכופף לכתוב, כשהבטן שלי משמשת חיץ ביני לבין דף הבחינה וכשאני קמה באמצע הבחינה לביקור קצר בשירותים, כולם נועצים בי עיניים, או לפחות כך אני מרגישה כשאני מדדה כמו ברווז.
ואם זה לא מספיק, אני גם צריכה לעבור חקירה אצל סבתי, המשגיחה שלי, שגורמת לי לפקפק בכל החישובים של הרופאים, "את עם בטן של חודש שביעי", היא אומרת בקול יודע, כשאני כבר בשמיני. כל החיבוקים, איחולי המזל טוב, והשאלות שחוזרות על עצמן, מכניסים אותי לתוך עולם הלידה ותינוק. עד עכשיו התמודדתי עם ההיריון באופן רגיל - עבדתי, למדתי, קראתי, ביליתי ויצאתי, בלי לשים לעצמי מגבלות. מצד שני התחילו אצלי פחדים איומים מהלידה עצמה, והמחשבה שאולי משהו לא יעבור בשלום.
"כן, כן", אני אומרת לעצמי, "תכף את אימא". מצד אחד זה עושה אותי הכי מאושרת בעולם, ומצד שני, יש לי חששות עד כמה אהיה אימא טובה ואתן לו את כל האהבה והחינוך הכי טובים. כל הורה רוצה שהילד שלו יהיה הכי טוב, הכי מצליח, ושיהיה לו נעים בכל מה שהוא עושה. ואביו יוסוף ואני, רוצים שהוא יהיה מנומס, טוב בלימודים, במוסיקה, בספורט, ולא יחסר לו דבר. כל המחשבות מלחיצות אותי מאוד וכך בכל לילה, אני מצאת את עצמי ממררת בבכי דואג.
מזל שיש לי את יוסוף, שתמיד מנסה להסיט אותי מהמחשבות השליליות שרצות לי במוח. כך בשעה שש בבוקר,ביום שישי האחרון, התעוררתי בבכי. הערתי את יוסוף כדי לספר לו על הפחדים שלי ואני לא יודעת מה גרם לו לשאול אותי אם למדתי מוסיקה כשהייתי ביסודי. משכתי באף, ועם התלהבות של ילד ביסודי, התחלתי לספר לו עם ברק בעיניים את הסיפור הבא.
"בכיתה ג’ היה לנו מורה למוסיקה מחיפה. עזיז קראו לו. אני זוכרת שהיה לו שפם גדול ושחור ושהוא היה שמן. בכל שבוע הביא לנו כלי נגינה שונה- פעם עוד, דרוקה, חליל ועוד. היה לנו ספר דק למוסיקה, שהיו בו הרבה שיריםומחברת תווים. מעולם לא ידעתי איך מציירים תווים ותמיד קיבלתי ציונים נמוכים,על אף אהבתי למוסיקה. נדמה שאני אפילו זוכרת את כל השירים בספר עד היום.
שיר אחד שרתי במבחן הסופי והצגתי אותו זאת עם תנועות ידיים ועליות וירידות בקול, אבל המורה לא אהב את זה". שתקתי. "שירי אותו", אמר יוסוף בחמלה רבה. "הו ציפורים, שירו לי, שירו, כי אם תשירו יהיה סיכוי לראות אתכן... שירו שירו, כי אני אוהבת את השירה שלכן.. ולהתראות ציפורים.. ואל תשכחו לחזור... אתן הבטחתן לי, וסמל הכבוד הוא שמירה על הבטחות...".שרתי תרגום חופשי שלי. השתתקתי, ודמעה חדשה זלגה מעיני. "אבל אני הייתי טובה, אז למה הוא לא אהב את זה". אמרתי וחזרתי לבכות.
|
